בעיני ישראלים רבים הודו היא מקום מושך ודוחה כאחת. צעירים ומבוגרים, תרמילאים ותיירים,
סופרים, אינטלקטואלים, אנשי דת ואנשי עסקים — כולם נוהרים בהמוניהם מישראל אל תת–
היבשת העצומה, ועבור מקצתם היא אף נעשית משאת נפש, יעד לביקורים חוזרים ונשנים
ולעתים אפילו מרכז חיים אלטרנטיבי או עיקרי. ואולם לנוכח הלכלוך בהודו מתעוררים אצל
רבים מהמבקרים הישראלים רגשות אמביוולנטיים. הם מתקשים ליישב את האובססיה ההודית
לרחצה ולטקסי טהרה עם הזבל הנערם בכל מקום, ואינם מבינים כיצד מתקיימות שכונות העוני
המזוהמות, על מיליוני שוכניהן העניים, לצד מגדלי הדירות האולטרה–מודרניים שמהם משקיפים
שועי ארץ על בני עמם העניים. ארץ של ניגודים? בהחלט. האם אפשר, על כל פנים, להתעלות
אל מעבר לקלישאה זו ולגבש תובנות כלשהן על הודו המודרנית מתוך הדיון בלכלוך ההודי?
האם אפשר להתבונן גם בישראל מבעד לאותה פריזמה? במסה זו נציע לקוראים הישראלים
לחשוב מחדש על מה שנראה להם "לכלוך בהודו" ונצביע על התובנות שאפשר לשאוב מחשיבה
מחודשת זו בכל הנוגע לתפיסה של הלכלוך בישראל. בבסיס הדיון עומדת ההנחה שניתן ללמוד
רבות על החברה מתוך מה שהיא פולטת ומן האופנים שבהם היא מתמודדת עם האשפה שהיא
מייצרת, בין שמדובר בזבל (waste) ובין שמדובר…