תיק הדוקומנטה נפתח במסה שכתבה נורה שטרנפלד במיוחד לתיאוריה וביקורת. שטרנפלד, חוקרת ומרצה באקדמיה לאמנויות בהמבורג, כיהנה כפרופסורית הדוקומנטה באקדמיה לאמנות בקאסל כאשר אנשי הקולקטיב האינדונזי רוּאַנְגרוּפָּה נבחרו לאצור את דוקומנטה חמש־עשרה, ומאז הייתה בקשרים הדוקים עם כמה מהם. במסה היא מתארת את השינויים העקרוניים שהובילו רואנגרופה במבנה הדוקומנטה: עשייה קולקטיבית, עיסוק בתשתיות, יצירה שיתופית והתערוכה כנחלת כלל. היא עומדת על המעבר מתערוכה המבוססת על ייצוג של עמדות חברתיות לתערוכה המובילה ארגון מחודש של המרחב החברתי, שכבר אינו מנוסח דרך הקונפליקטים המאפיינים אותו. אולם מה קורה, שואלת שטרנפלד, כאשר בתערוכה כזאת מתעורר קונפליקט שמארגן את השיח סביבה? כזאת הייתה שערוריית האנטישמיות, ובה שטרנפלד דנה במבט היסטורי רחב – מהדוקומנטה הראשונה בשנת 1955, שביקשה להשיב את גרמניה לחיק התרבות ולהיפרע מעברה הנאצי אבל למעשה נותרה אחוזה בו באופנים רבים, ועד לשאלה שריחפה מעל דוקומנטה חמש־עשרה: האם גם כעבור שמונים שנה, וגם כאשר אוצר את התערוכה קולקטיב אמנים מאינדונזיה, רוחות הרפאים האנטישמיות ממשיכות לפקוד אותה? שטרנפלד כותבת על האפשרות שלא לברוח מן הקונפליקט אלא לחיות אותו, אבל בדרך לא אגוניסטית, אלא באופן שמתרגם את העימותים לאזורי מגע מתוחים. את זאת היא עושה כשחקנית פעילה בשדה האמנות בגרמניה שנדרשה לכך ביתר שאת בשנה שאחרי הדוקומנטה.

תיק העבודות ״הזמן שאחרי המהפכה״ מתחיל בדוקומנטה חמש־עשרה אך מציע מסע מדומיין בזמן ובמרחב בעקבות אמנות וקולנוע מיליטנטיים, עוקב אחר השתנות הדימוי הנע מפילם לווידיאו, ומזמין לתנועה בין יבשות, מרחבים וזירות פעולה לאורך חמישים השנים האחרונות. הוא חוזר לאחור, אל מאבקי השחרור של שנות השישים והשבעים ואל הפסטיבלים הגדולים והתערוכות שהתקיימו ברחבי אפריקה, המזרח התיכון, אסיה ודרום אמריקה בעשורים אלו – רגע ייחודי בזמן, שהתאפיין בשיתופי פעולה הדוקים בין לוחמי חירות, אינטלקטואלים ואמנים ובקשרי סולידריות בין מאבקים שונים במה שכונה אז "העולם השלישי" וכיום מכוּנה הדרום הגלובלי. השתתפותם האינטנסיבית של אמנים במאבקים האלה הותירה ארכיונים שנוכחותם החוזרת בווריאציות שונות, בעבודות אמנות ובתערוכות עכשוויות, שומרת על המיתולוגיה של מאבק השחרור, אך בה בעת מכפיפה אותם להלכי המחשבה ולתפיסת הפוליטי של העשורים האחרונים. כמו הדוקומנטה עצמה, גם תיק העבודות כולל פרויקטים קולקטיביים לצד עבודות של יוצרים יחידים, עבודות שגם הן מורכבות מקולאז׳ ויזואלי של דימויים נעים מתקופות שונות. הפרויקטים המוצגים כאן מרחיבים את המחשבה על האופן שבו אמנות מתמקמת ביחס למאבקים פוליטיים, ועל ההשפעה של התמקמות זו על צורות ייצוג ותצוגה משנות השבעים ועד היום. הדימויים המלווים את תיק העבודות לקוחים מתוך סרטים ועבודות וידיאו, הצבה של חללי תצוגה וארכיונים של מאבקי שחרור ותנועות מאבק. זוהי תערוכה שמציגה תערוכות, מתבוננת בייצוג ובאופן הצגתו ובוחנת את השתנות המבט והפעולה הפוליטית־אסתטית.

האוצרת גלית אילת עבדה עם רואנגרופה כמה פעמים במהלך שני העשורים האחרונים. במסה שכתבה לתיק הדוקומנטה היא בוחנת את הרשתות המוסדיות שאפשרו את פעילותו של הקולקטיב, רשתות שנעות על הציר הפוסט־קולוניאלי/ניאו־קולוניאלי שבין הולנד לאינדונזיה. היא מסבירה כיצד מדיניות התרבות של ממשלת הולנד שמה לה למטרה לתמוך בפעילי תרבות מן הדרום הגלובלי ועודדה את הקמתן של יוזמות אמנות בארצות המוצא שלהם. היא חושפת את הקשרים המוסדיים והכלכליים בין ארגונים ממשלתיים ולא ממשלתיים, קרנות פילנתרופיות ומוסדות אמנות הולנדיים לרואנגרופה, ומראה כיצד כל אלה היו מושקעים בצמיחתו ובהתרחבותו של הקולקטיב. אילת בוחנת את הקשרים הללו כחלק מן הפוליטיקה של הפיתוח בעידן שאחרי הקולוניאליזם, ומראה כי הם כיוונו את אופן פעילותו האמנותית של הקולקטיב: הדגש שניתן ל״יצירתיות״, ההטיה אל ההשתתפותיות וההתקהלות והתביעה לדמיין עולם אחר. כך היא טוענת כי מה שנדמה כחדשני, חתרני ולא מערבי, מוּנע למעשה על ידי תעשיית תרבות גלובלית שמרכזה, למרות הכול, הוא מערב אירופה.

סילביה פדריצ'י היא אחת ההוגות המרכזיות בזרם הפמיניזם המרקסיסטי, ומחקריה משלבים בין מחקר היסטורי לכלכלה פוליטית. ההקדמה למאמרה סוקרת את המרכיבים העיקריים בהגותה: הוספת העדשה המגדרית והפוסטקולוניאלית לליבת הניתוח המרקסיסטי; הרחבת מושג הגידור (enclosure) של מרקס אל משק הבית הפרטי ואל הקולוניות; הצבת תביעות חברתיות קונקרטיות, כדוגמת שכר לעקרת הבית ככלי למיטוט המערכת הקפיטליסטית מן היסוד; ולבסוף, הצעת חלופות להתארגנות כלכלית־פוליטית באמצעות המעשה הפוליטי של תביעת בעלות מחודשת על נחלות הכלל ויצירת נחלות כלל חדשות.

בתרגום מסה של סילביה פדריצ׳י, מההוגות המרקסיסטיות־פמיניסטיות החשובות בזמננו, שבה היא מציגה את הפוליטיקה של נחלת הכלל (commons), שעמדה גם בבסיס דוקומנטה חמש־עשרה. בעולם מחולק עד דק ומופרט עד זרא, פדריצ׳י מראה כי התביעה לכילול (commoning) – השבת משאבים, אתרים, זכויות ואופני פעולה מרשות הפרט אל רשות הכלל – הפכה לאסטרטגיית פעולה בולטת של השמאל הסוציאליסטי ברחבי העולם. היא מתארת את תחום החלוּת של נחלוֹת הכלל, מן המים והאדמה, דרך זכויות חברתיות וּוירטואליות ועד לצורות חִברות והתאגדות, ואת המשלבים השונים של המאבק עליהן בתוככי העולם הקפיטליסטי (טיפוחן של גינות ציבוריות, למשל) ובנתיבי ההתנגדות לו או המילוט ממנו (למשל במאבקן של תנועות אקטיביסטיות אנטי־קפיטליסטיות או ביצירתם של מחוזות אוטונומיים שיתופיים). פדריצ׳י מראה כיצד שאלת נחלות הכלל אחוזה מלכתחילה בעניין הפמיניסטי: עבודת שעתוק החיים (זה התרגום שאנו מציעים למושג reproduction בלקסיקון המרקסיסטי־פמיניסטי שלה) – שעליה מופקדות לרוב נשים והיא הבסיס לאפלייתן ולניצולן, מכיוון שאינה נכללת בתחומיה של העבודה השכירה בכלכלה הקפיטליסטית – יכולה להיות פתח למתווה חברתי אחר שבו הקולקטיביזציה של עבודת הרבייה, ההזנה, הגידול והחינוך תוביל לכילול של העבודה החברתית בכלל.