המחאות שהתעוררו בקיץ 2020, שהצטיירו כפרץ מבוזר ואקלקטי של התנגדות אזרחית, התלכדו מאחורי דרישה פוליטית נחרצת אחת. הסיסמאות המלוות אותן – ״הם הייאוש, אנחנו התקווה״, ״דור שלם דורש עתיד״ ו״לילה טוב ייאוש, בוקר טוב תקווה״ – סימנו את התקווה כטובין הפוליטי העיקרי שעליו נסוב המאבק נגד שלטון נתניהו וכמסר הצלול ביותר שלו. המאבק על התקווה, שהמחאות הללו היו נקודת השיא שלו, נדמה כתגובה מתבקשת לתחושת התקיעות, השיתוק והייאוש ששורה בשנים האחרונות על השמאל והמרכז הפוליטי בישראל. אך האם הפוליטיקה של התקווה יכולה לעמוד בהבטחתה לחלצנו מהמבוי הסתום? ועל מה בדיוק מעידות הכמיהה הרחבה לתקווה, והפיכתה של העמדה הרגשית הזאת מאמצעי לקידום מטרות פוליטיות לתכלית העומדת בזכות עצמה? המאמר מבקש לדון בשאלות הללו באמצעות פנייה מהשיח הפוליטי שחותר לעורר את התקווה אל היצירה השירית שעוסקת בחסרונה. ״זמן התפוז״, אלבומה של רונה קינן שיצא במרץ 2019, מתעד את המלכוד הפוליטי והרגשי שבו שאלת התקווה כולאת אותנו כיום, ומבהיר מדוע הפוליטיקה של התקווה אינה יכולה לפרוץ אותו. בעזרת האלבום הדיאגנוסטי של קינן, המאמר מסרטט דיוקן של חיים במבוי סתום שבו התקווה והייאוש גם יחד הם תחושות שאיננו חשים, ומצביע על הצורך לפתח עמדות רגשיות אחרות ביחס לעתיד, שפורצות את הניגוד המשתק בין שתי אלה.