"ההרס הניתן לבדיקה": הארכיאולוגיה הישראלית והכפרים הפלסטיניים הנטושים /
גדעון סולימני ורז קלטר
המאמר סוקר, לאור תעודות בנות הזמן, את יחסה של הארכיאולוגיה הישראלית לכפרים הפלסטיניים הנטושים, שרבים מהם שכנו באתרי עתיקות. המדיניות הממשלתית הייתה להרוס את הכפרים ו"לפנות" אותם, ובשנות החמישים של המאה העשרים התעלם הממסד מן הארכיאולוגים, שלא יודעו מראש על ההרס המתוכנן ולא יכלו להשפיע עליו. כך למשל נהרסה קולוניה (מוצא) ב-1959 בידי קרן קיימת לישראל וביוזמת טדי קולק, בין היתר כדי למנוע מתיירים את מראה השרידים, שהיה עלול לעורר שאלות לא רצויות. בתעודה נדירה משנת 1964, המובאת במאמר במלואה, הציע אברהם איתן, אז סטודנט צעיר ולימים מנהל אגף העתיקות, לחקור את ההרס בכפרים בהשוואה להרס המתגלה בחפירות ארכיאולוגיות. יגאל ידין, מורו של איתן, העביר את ההצעה למועצה הארכיאולוגית. אולם הנושא היה בגדר טאבו וההצעה לא נדונה. בשנת 1965 החל "סקר הכפרים", שבו סקרו הארכיאולוגים בחופזה כמאה כפרים לפני הריסתם בידי מינהל מקרקעי ישראל. הארכיאולוגים הקנו להרס לגיטימציה; הם הפרידו באזמל מדעי בין שרידים קדומים המוגנים על פי החוק (כלומר, שרידים שמקורם לפני שנת 1700 לספירה) לבין שרידים מאוחרים יותר, שנדונו להרס. אולם הפרדה מדויקת כזו הייתה בלתי אפשרית. ההרס הופסק זמנית במלחמת 1967 אולם "זלג" אחריה לאזור לטרון ולעשרות כפרים נטושים בגולן. בעשורים האחרונים אתרי הכפרים זוכים מחדש בעתיקותם: הזיכרון התעמעם, הבתים אינם עומדים על תלם; הכפר הערבי הוסר והשאיר אתר ניטרלי כביכול שניתן לחפור בו ולחקור אותו. גם הנוף מנוכס כנוף רומנטי "מקראי", למשל בשמורת סטף בהרי ירושלים. המאמר מראה כיצד אותם ארכיאולוגים, מצוידים במיטב המיומנויות המדעיות, פעלו בו בזמן בכיוונים הפוכים: מצד אחד, מחקר ופרסום של עבר "שלנו", רחוק בזמן אך קרוב אל הלב, ומצד שני, הזנחה והעלמה של עבר "אחר", קרוב בזמן אך רחוק מן הלב.