נחלות כלל כאזורי מגע: לאחר דוקומנטה חמש־עשרה

נחלות כלל כאזורי מגע: לאחר דוקומנטה חמש־עשרה

נורה שטרנפלד

תיק הדוקומנטה נפתח במסה שכתבה נורה שטרנפלד במיוחד לתיאוריה וביקורת. שטרנפלד, חוקרת ומרצה באקדמיה לאמנויות בהמבורג, כיהנה כפרופסורית הדוקומנטה באקדמיה לאמנות בקאסל כאשר אנשי הקולקטיב האינדונזי רוּאַנְגרוּפָּה נבחרו לאצור את דוקומנטה חמש־עשרה, ומאז הייתה בקשרים הדוקים עם כמה מהם. במסה היא מתארת את השינויים העקרוניים שהובילו רואנגרופה במבנה הדוקומנטה: עשייה קולקטיבית, עיסוק בתשתיות, יצירה שיתופית והתערוכה כנחלת כלל. היא עומדת על המעבר מתערוכה המבוססת על ייצוג של עמדות חברתיות לתערוכה המובילה ארגון מחודש של המרחב החברתי, שכבר אינו מנוסח דרך הקונפליקטים המאפיינים אותו. אולם מה קורה, שואלת שטרנפלד, כאשר בתערוכה כזאת מתעורר קונפליקט שמארגן את השיח סביבה? כזאת הייתה שערוריית האנטישמיות, ובה שטרנפלד דנה במבט היסטורי רחב – מהדוקומנטה הראשונה בשנת 1955, שביקשה להשיב את גרמניה לחיק התרבות ולהיפרע מעברה הנאצי אבל למעשה נותרה אחוזה בו באופנים רבים, ועד לשאלה שריחפה מעל דוקומנטה חמש־עשרה: האם גם כעבור שמונים שנה, וגם כאשר אוצר את התערוכה קולקטיב אמנים מאינדונזיה, רוחות הרפאים האנטישמיות ממשיכות לפקוד אותה? שטרנפלד כותבת על האפשרות שלא לברוח מן הקונפליקט אלא לחיות אותו, אבל בדרך לא אגוניסטית, אלא באופן שמתרגם את העימותים לאזורי מגע מתוחים. את זאת היא עושה כשחקנית פעילה בשדה האמנות בגרמניה שנדרשה לכך ביתר שאת בשנה שאחרי הדוקומנטה.

The Commons as Contact Zones: After documenta fifteen

Nora Sternfeld

The documenta file begins with an essay written by Nora Sternfeld especially for Theory and Criticism. Sternfeld, a researcher and lecturer at the University of Fine Arts of Hamburg, served as the documenta professor at the Kassel Art Academy when the members of the Indonesian collective ruangrupa were chosen to curate documenta 15, and has since been in close contact with several of them. In the essay she describes the principal changes led by ruangrupa in the structure of documenta: collective action, dealing with infrastructures, cooperative creation and the exhibit as a common space. She points to the transition from an exhibition based on the representation of social positions to an exhibition leading the reorganization of the social space, which is no longer formulated through the conflicts that characterize it. But what happens, asks Sternfeld, when in such an exhibition a conflict arises that organizes the discourse around it? Such was the anti-Semitism scandal, which Sternfeld discusses from a broad historic perspective: from the first documenta in 1955, which sought to bring Germany back into the bosom of culture and reject its Nazi past in which it actually remained captivated in many ways; to the question that hovered over documenta 15: is it possible that even 80 years later, and even when the exhibition is curated by an artist collective from Indonesia, it is still haunted by the ghosts of anti-Semitism? Sternfeld writes about the possibility of not running away from the conflict but living with it, not agonistically but rather in a way that translates the confrontations into tense contact zones. She does this as an active player in the German art field who was required to do so even more intensely in the year following the documenta.

المشاع كمناطق تماس: بعد دوكومنتا الخامس عشر

نورا شتيرنفيلد