עניינו של מאמר זה הוא בחינה של המדיניות העכשווית ביחס להכרה בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. במוקד המאמר ניתוח של שני מהלכים שנקטו קובעי מדיניות בישראל: חשיפת מסמכים ארכיוניים של ועדת החקירה הממלכתית והנגשתם של מסמכים נלווים נוספים, שהתרחשו בשנת 2016, ופעילות הוועדה הפרלמנטרית המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן בראשותה של ח"כ נורית קורן (2017–2019). המאמר בוחן כיצד הזירה הפוליטית והפרלמנטרית מגיבה לדרישה החברתית להכרה רשמית בפרשת הילדים החטופים והנעדרים, ומנתח את הפרקטיקות והשיחים ביחס לפרשה. מהלכים אלו מראים כי אמנם נעשים צעדים פוליטיים מדינתיים לקידום ההכרה בפרשה, אך אלה כרוכים בפרקטיקות שמשהות את ההחלטה לגבי מעמדה הרשמי. הסמכות המדינתית מופעלת, במישרין ובעקיפין, באמצעות אופני השהיה שונים כגון דחיקת החלטות, קיטוען ועיכובן. לטענתי, המדיניות הקיימת נמנעת מהכרה רשמית בפרשה וממקמת אותה במעמד לימינלי במעין זמן השהיה, בין זמן עבר לזמן עתיד, בעזרת רטוריקה שמדגישה את הצורך בגילוי האמת. האמצעי הרטורי הזה נועד להפוך את מלאכת המחקר של גילוי האמת מפעולה קונקרטית להצהרה – הכרזה על הצורך בחקר הפרשה, בלי להורות על עצם ביצועו – ולהשהות את ההכרה המדינתית והממשלתית בפרשה.

אילת זהר דנה בדוקומנטה חמש־עשרה מן הפרספקטיבה של דרום מזרח אסיה, כתערוכה שפרצה את גבולות המרכז האירופי והתוותה מערך יחסים חדש בין עולם ראשון לעולם שלישי מבעד למבנה רשתי שעסוק באתגרי התרגום הבין־תרבותי. זהר מבינה את דוקומנטה חמש־עשרה כתערוכה דה־קולוניאלית מובהקת, המתנערת מן המבנים הקולוניאליים מוכווני המערב של תערוכות רבות, לרבות אלה המכונות גלובליות, ונפתחת לשאלותיו של הדרום הגלובלי דרך אסטרגיות של אי־לימוד ופרימת משמעויות. היא דנה בשני פרויקטים מרכזיים בתערוכה – העבודה צדק לעם של הקולקטיב האינדונזי טארינג פאדי, שהוסרה מהתערוכה לאחר שהתגלו בה דימויים שנתפסו כאנטישמיים; והסרטים היפניים־פלסטיניים משנות השבעים של ״קולנוע חתרני״, שהוצאו גם כן מן התערוכה בשלב מאוחר יותר. זהר עוסקת בפרויקטים הללו כשלעצמם, מנקודת המבט האסייתית, ומאירה את היחסים בין השמאל היפני למאבק הפלסטיני ואת העמדה האנטי־אימפריאלית של המאבק נגד משטר סוהארטו באינדונזיה; ומתוך כך היא שואלת על מובנה של האנטישמיות במדינות דרום מזרח אסיה, שבהיסטוריה שלהן יש מעט יהודים אבל הרבה קולוניאליזם. מתוך כך מציעה זהר לעסוק בשערוריית האנטישמיות שלא מנקודת המבט האירופית, שבסופו של דבר היא חלקית ופרובינציאלית גם אם היא מידמה לאוניברסלית, כי אם מתוך המערכים התרבותיים האסייתיים שהניעו את התערוכה.

בתרגום מסה של סילביה פדריצ׳י, מההוגות המרקסיסטיות־פמיניסטיות החשובות בזמננו, שבה היא מציגה את הפוליטיקה של נחלת הכלל (commons), שעמדה גם בבסיס דוקומנטה חמש־עשרה. בעולם מחולק עד דק ומופרט עד זרא, פדריצ׳י מראה כי התביעה לכילול (commoning) – השבת משאבים, אתרים, זכויות ואופני פעולה מרשות הפרט אל רשות הכלל – הפכה לאסטרטגיית פעולה בולטת של השמאל הסוציאליסטי ברחבי העולם. היא מתארת את תחום החלוּת של נחלוֹת הכלל, מן המים והאדמה, דרך זכויות חברתיות וּוירטואליות ועד לצורות חִברות והתאגדות, ואת המשלבים השונים של המאבק עליהן בתוככי העולם הקפיטליסטי (טיפוחן של גינות ציבוריות, למשל) ובנתיבי ההתנגדות לו או המילוט ממנו (למשל במאבקן של תנועות אקטיביסטיות אנטי־קפיטליסטיות או ביצירתם של מחוזות אוטונומיים שיתופיים). פדריצ׳י מראה כיצד שאלת נחלות הכלל אחוזה מלכתחילה בעניין הפמיניסטי: עבודת שעתוק החיים (זה התרגום שאנו מציעים למושג reproduction בלקסיקון המרקסיסטי־פמיניסטי שלה) – שעליה מופקדות לרוב נשים והיא הבסיס לאפלייתן ולניצולן, מכיוון שאינה נכללת בתחומיה של העבודה השכירה בכלכלה הקפיטליסטית – יכולה להיות פתח למתווה חברתי אחר שבו הקולקטיביזציה של עבודת הרבייה, ההזנה, הגידול והחינוך תוביל לכילול של העבודה החברתית בכלל.