אפלולית של אולם תיאטרון. בקדמת במה משופעת מכוסה בחול אפור כבד אישה עומדת בבור, ראשה חשוף, עיניה פקוחות לרווחה. גבר בעל גוף לבוש מדי צבא מנומרים עומד ליד תלולית חול, אוחז באת חפירה, עיניו מתרוצצות בחורים הפעורים בכובע גרב שחור. בשקט החד שומעים את הנשימות של האישה הנקברת חיה ואת הנשימות של מבַצע ההוצאה להורג. שומעים את הצליל המתכתי של את החפירה הגורף חול. שומעים את רחש גרגירי החול המוערמים עליו. שומעים את החול מוטח באישה מתפזר ונשפך פנימה. בתנועות מונוטוניות רעול הפנים מעמיס חול על את החפירה וקובר את קורבנו. שתיקה. זוהי המיזנסצנה הפותחת של מזרח תיכון חדש (شرق أوسط جديد, שארק אווסט ג'דיד), מחזה מאת מועתז אבו סאלח, בבימויו של בשאר מורקוס ובהשתתפות אמאל ַקייס אבו סאלח והנרי אנדראוס, שהועלה בקיץ  נשימת הקהל 2013 בהפקה של תיאטרון עֻיּון ממג'דל שמס, בפסטיבל מַסְִרחִיד(مسرحيد) בעכו. נעתקה ברגעי ההוצאה להורג, שבהם השחקנית קייס אבו סאלח מנסה לנשום, לא רק מפני שהחול המוטח בה מערער את מוסכמת הייצוג של מופע תיאטרון קונוונציונלי ומקנה למופע אופי של "הדבר עצמו" או של "משחק באמת", אלא גם מפני שההתרחשות הבימתית הופכת 2 בהצגות שצפיתי בהן הקהל עמד את הצופים למעורבים מעצם נוכחותם באירוע התיאטרוני. על רגליו בתשואות והחזיר את היוצרים לבמה שוב ושוב. קייס אבו סאלח סיפרה שבמג'דל שמס לא היו מחיאות כפיים, והקהל נשאר לשבת באולם בדממה לאורך זמן…