♦ אלחנן יקירה, 2004. פוסט-ציונות, פוסט-שואה: שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל, תל-אביב: עם עובד.
♦ גדי טאוב, 2007. המתנחלים והמאבק על משמעותה של הציונות, תל-אביב: ידיעות אחרונות.
♦ שמואל הספרי ואלדד יניב, 2009. מניפסט השמאל הלאומי, תל-אביב–יפו: הוצאה עצמית.
♦ רונן שובל, 2010. אם תרצו: כוכב מישראל — מניפסט לציונות המתחדשת, ירושלים: הוצאת מס.

בשנים האחרונות הולכת ומתעצמת בשיח הציבורי בישראל תופעה חדשה, הרווחת בפרט בזירות מסוימות ובולטת אף בדרגים הפוליטיים הגבוהים. אפשר להגדיר תופעה זו כזרם פוליטי רעיוני שכותרתו הרחבה "ניאו-ציונות". זרם זה בא לידי ביטוי באופנים שונים, החל מדיונים על תוכניות הלימודים במערכת החינוך התיכונית והאקדמית בישראל (השיח הסוער סביב מידת ציוניותה של האקדמיה הישראלית הגיע עד לוועדת החינוך של הכנסת ולישיבות הממשלה, והוא תוצאה מובהקת של השפעות הניאו-ציונות), דרך התכנים התרבותיים המוצגים במחזות, בסרטים ובספרים, וכלה בשאלות כלליות בנוגע לדמותה של הציונות העולות בפורומים פוליטיים שונים.