הטענה המרכזית המובאת במאמר זה היא שמאז ראשית שנות האלפיים, לצד המשך מדיניות ההפליה והדחיקה של הפלסטינים בירושלים המזרחית, מנגנוני המדינה הגבירו את מעורבותם בתפקודים ובשירותים העירוניים הפלסטיניים. מגמה זו מכונה במאמר "תהליכי ממשוּל". תהליכים אלה מסמנים שינוי ביחסים העירוניים, שהתאפיינו מאז 1967 במידה רבה של עצמאות ניהולית ותפקודית לעומתית של מוסדות ושירותים עירוניים פלסטיניים. בעשור וחצי האחרונים, לעומת זאת, יחסי השליטה בירושלים המזרחית מתבססים לא על רק על אמצעי כפייה ריבוניים אלא גם על כוח ממשלי "רך" יותר המתגלם באמצעי ניהול אוכלוסייה, ובמקרה זה – בתפקודים ובשירותים עירוניים. תהליכי הממשול בירושלים המזרחית יוצרים תלות של הפלסטינים במערכת המדינתית וכך מחזקים את יכולת השליטה של המדינה בהיבטים תפקודיים של העירוניות הפלסטינית. בד בבד תהליכים אלה מטמיעים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית והשחקנים בעירוניות הפלסטינית נורמות מינהליות והתנהגותיות המקרבות אותם למערכות הממשל הישראלי.

התפתחות היחסים הממשליים בירושלים המזרחית נבחנת במאמר הן במבט היסטורי וגיאו-פוליטי והן באמצעות ניתוח דוגמה של התערבות מדינתית בעירוניות הפלסטינית: תוכנית הסדרה של מערכת התחבורה הציבורית הפלסטינית בשנים 1998–2004. כמו מערכות רבות אחרות בירושלים המזרחית, מאז 1967 פעלה מערכת התחבורה ברובה מחוץ למוטת השליטה והפיקוח המדינתיים, בצורה המוגדרת במאמר "תת-פורמליות עירונית". מושג זה מציע הסבר ביקורתי לשיטות העבודה, האמצעים והתוצרים המשמשים את סוכני המדינה בירושלים המזרחית, הסדרים החורגים על פי רוב מאמות המידה הנהוגות בתחומי מדינת ישראל לתכנון ולמינהל ציבורי. מדובר בפתרונות "מיוחדים" ונחותים שהמדינה מפעילה בירושלים המזרחית.

קטיעת הזיקות בין ירושלים המזרחית לגדה המערבית פגעה ברבים מהתפקודים העירוניים של הפלסטינים והביאה הן להתעצמותם של תהליכי ממשול וסתגלנות של הפלסטינים לשלטון הישראלי והן להתגברות תהליכי הדחיקה והקולוניזציה של ירושלים המזרחית.