תרומתה של הארכיאולוגיה להעמקת הנוכחות היהודית במזרח ירושלים ניצבת במוקד המסה של אלונה נצן-שיפטן, הבוחנת את ההיפוך התודעתי המקופל באוקסימורון ״פיתוח העבר״ – כלומר, הניסיון להחיל תהליכי פיתוח, תשתיות ומודרניזציה גורפת על אתרים עתיקים שחשיבותם נעוצה לכאורה באותנטיות של עתיקותיהם ובעמידותן בפגעי הזמן. ההיפוך הזה מגדיר במידה רבה את תוכניתה של עמותת אלע״ד לבנות בחניון גבעתי הסמוך לשער האשפות מרכז מבקרים אדיר ממדים (16,491 מ״ר שטחו) בבעלות פרטית. לטענת נצן-שיפטן, עוצמתו של ההיפוך טמון בצימוד של ארכיאולוגיה ותיירות, המאפשר להמיר הון פוליטי (ייהוד סילואן) בהון כלכלי ותרבותי (פיתוח הגן הלאומי ועתיקותיו). המרה זו נדרשת לשם יישום יצירתי ויקר של חוק העתיקות, שגורם להפרה בוטה של עקרונות תכנון העיר והשימור למרגלות הר הבית.

עמרי גרינברג סוקר את ספרה החדש של גיל הוכברג, שעוסק בסוגיות של מבט וייצוג חזותי כמפתח להבנת היחסים הקולוניאליים בין הציונות לפלסטינים. באמצעות הדיון בספר גרינברג מציע בחינה ביקורתית של השיח האקדמי על אודות הכיבוש: לטענתו, ההתמקדות (המתודולוגית והאנליטית) של "מדעי הכיבוש" בהיבטים ויזואליים וסמליים דחקה את העיסוק המפורש, ההכרחי, באלימות ובמגע הפיזי. כתוצאה מכך, נותרה הספרות האקדמית שמבקרת את הכיבוש כשהיא מנותקת ומתעלמת ממציאות החיים הפלסטינית, וניתוק והתעלמות אלה עולים בקנה אחד עם התביעה הציונית ההגמונית להפרדה. במטרה להנכיח את "רוח הרפאים" של האלימות, גרינברג בוחן כיצד היא מוצגת בשני טקסטים שאינם אקדמיים – הסרט עדויות (אידו סלע) והספר משוררים לא יכתבו שירים (רולי רוזן ואילנה המרמן).