המאמר בוחן את השימוש שעשה אבות ישורון, בשירה ובפרוזה, במילת היידיש יַהְנְדֶס, את ההסברים שנתן לה ואת המשמעויות שייחס לה, ואת התפקיד שמילאה בפולמוס שהתפתח סביב שירו "פֶּסַח עַל כּוּכִים" ושירים אחרים פרי עטו. הוא סוקר את שימושיה הספרותיים והדיבוריים בתרבות יידיש, ומציג את האופן שהדיון באטימולוגיה שלה ייצג השקפות תרבותיות ואידיאולוגיות (המסוות עצמן לעתים כמחלוקות כמו-מדעיות). בחינה זו מאירה באור חדש גם את שימושיו הפואטיים של ישורון במונח פנים-תרבותי מובהק זה, ומצביעה על קשרים בין ההיסטוריה הסבוכה של המילה והדיונים בה ובין האופנים ששימשה את ישורון בתביעתו המוסרית והרגשית להכיר בנכּבּה הפלסטינית כ"שואה יהודית".
המאמר סוקר את העניין העקבי שגילה דב סדן במילה מסוימת זו מתוך הבנתו את ההקשר התרבותי הרחב של דיונים כמו-בלשניים במקורותיה ובקורותיה. סדן חשף כיצד אטימולוגיה שגויה ו"נאורה" של המילה הזו שימשה השקפות משכיליות ועיצבה אותן, ואף השפיעה על ש"י עגנון. סדן לחם בפרשנויות כאלה של המילה מתוך עמדה תרבותית של פלורליזם פרטיקולרי הנתון בין יידישיזם לציונות. המחבר מראה כיצד דווקא עיסוק שיטתי זה של סדן, העושה אותו למקור רב ערך ועתיר תובנות בנוגע למילה זו ולהיסטוריה האינטלקטואלית שלה, מדגיש את שתיקתו בעת פולמוס "פֶּסַח עַל כּוּכִים" ולאחריו, והופך אותו לנמען המתעלם והנעלם של תביעותיו הפואטיות והמוסריות של ישורון.