• פמיניזם, ביקורת וסובייקטיביות פוליטית

    מאמר זה משרטט מפה של סובייקטיביות פוליטית פמיניסטית עכשווית, כפי שהיא מעוצבת בשניים מהדיונים בהגות הפמיניסטית בשנים האחרונות. הדיון יתמקד בתפיסת מושג הביקורת בהקשר הפמיניסטי ויבחן אילו תצורות של סובייקטיבית פוליטית מתאפשרות מתוך הבנת הפעולה הביקורתית. בחלקו הראשון של המאמר אתמקד בשני דיונים: טיבה של ביקורת והקשר בין ביקורת לבין שלילה וערעור של אמיתות מקובלות; והשאלה אם ערכים משותפים יכולים לשמש בסיס לעשייה ולזהות פמיניסטית. אטען כי שני דיונים אלו מציגים תפיסה של סובייקטיבית פוליטית מעורערת שקשה לחיות אותה כהיבט של חיים פוליטיים. בחלקו השני של המאמר אטען כי תפיסת הביקורת של פוקו יכולה לשמש מקור פורה להבנת היחס בין ביקורת ובין סובייקטיביות פוליטית פמיניסטית שמתגברת על הבעייתיות שעליה הצביע החלק הראשון. לסיום אראה בקצרה כיצד הניתוח שהוצג בחלקים הראשונים של המאמר רלוונטי לשיח הפמיניסטי בישראל.

    מאמר זה משרטט מפה של סובייקטיביות פוליטית פמיניסטית עכשווית, כפי שהיא מעוצבת בשניים מהדיונים בהגות הפמיניסטית בשנים האחרונות. הדיון יתמקד בתפיסת מושג הביקורת בהקשר הפמיניסטי ויבחן אילו תצורות של סובייקטיבית פוליטית מתאפשרות מתוך הבנת הפעולה הביקורתית. בחלקו הראשון של המאמר אתמקד בשני דיונים: טיבה של ביקורת והקשר בין ביקורת לבין שלילה וערעור של אמיתות מקובלות; והשאלה אם ערכים משותפים יכולים לשמש בסיס לעשייה ולזהות פמיניסטית. אטען כי שני דיונים אלו מציגים תפיסה של סובייקטיבית פוליטית מעורערת שקשה לחיות אותה כהיבט של חיים פוליטיים. בחלקו השני של המאמר אטען כי תפיסת הביקורת של פוקו יכולה לשמש מקור פורה להבנת היחס בין ביקורת ובין סובייקטיביות פוליטית פמיניסטית שמתגברת על הבעייתיות שעליה הצביע החלק הראשון. לסיום אראה בקצרה כיצד הניתוח שהוצג בחלקים הראשונים של המאמר רלוונטי לשיח הפמיניסטי בישראל.


  • לימודי מוגבלוּת: אתגרים וסוגיות

    בעשורים האחרונים הלך והתפתח שדה המחקר של לימודי המוגבלות, המנתח באופן ביקורתי את היבטיה החברתיים של תופעת המוגבלות, מפתח תיאוריות חברתיות על תהליכי הבניית המוגבלות, ומשמש כר פורה לדיונים תיאורטיים ואידיאולוגיים בשורה של סוגיות. המאמר הנוכחי מציג שתי גישות מרכזיות – המטריאליסטית והתרבותית – ודן בסוגיות שעמדו לאורך השנים במוקד לימודי המוגבלות: מקומו של הגוף בחוויית המוגבלות, זהותם של אנשים עם מוגבלויות, ואופני ההצטלבות של קטגוריית המוגבלות עם קטגוריות חברתיות אחרות. כמו כן, המאמר בוחן את מעמדו של השדה בישראל, את התגבשותו, מאפייניו המוסדיים, סדר היום של חוקריו והאתגרים העומדים לפתחם.

    בעשורים האחרונים הלך והתפתח שדה המחקר של לימודי המוגבלות, המנתח באופן ביקורתי את היבטיה החברתיים של תופעת המוגבלות, מפתח תיאוריות חברתיות על תהליכי הבניית המוגבלות, ומשמש כר פורה לדיונים תיאורטיים ואידיאולוגיים בשורה של סוגיות. המאמר הנוכחי מציג שתי גישות מרכזיות – המטריאליסטית והתרבותית – ודן בסוגיות שעמדו לאורך השנים במוקד לימודי המוגבלות: מקומו של הגוף בחוויית המוגבלות, זהותם של אנשים עם מוגבלויות, ואופני ההצטלבות של קטגוריית המוגבלות עם קטגוריות חברתיות אחרות. כמו כן, המאמר בוחן את מעמדו של השדה בישראל, את התגבשותו, מאפייניו המוסדיים, סדר היום של חוקריו והאתגרים העומדים לפתחם.


  • מורכבות אתנוגרפית היא אנחנו: המתודה הפרספקטיביסטית של ויוויירוס דה קסטרו וביקורת הדקונסטרוקציה באקדמיה הישראלית

    במאמר זה אני טוען כי אנתרופולוגים אינם מתארים עולמות אחרים, ובוודאי אינם מפרשים אותם על מנת לתת להם משמעות. נהפוך הוא: אנתרופולוגים מייצרים עולמות קונספטואליים בעצם האידיוגרפיה של המפגש האתנוגרפי. חשיבותו של הייצוג איננה טמונה לפיכך ביומרה להעניק לגיטימציה מוסרית לאופני חיים "אחרים"; אדרבה, הייצוג הוא משמעותי רק אם הוא מייצר עולם תוכן אינטלקטואלי ורגשי חדש בעבור מי שצורך את הידע הזה. אני מפתח טענה זו באמצעות סקירה מעמיקה של "היליד היחסי" לוויוויירוס דה קסטרו. בחלק השני של המאמר אני שוזר עקרונות מתודולוגיים אלו באוטוביוגרפיה האינטלקטואלית שלי על מנת לבקר את הדומיננטיות של הדקונסטרוקציה הפוסטקולוניאלית באקדמיה הישראלית בת זמננו. אני קורא לייצורה של אנתרופולוגיה מקומית פרספקטיביסטית, אשר חורגת, מבחינה אנליטית, מעבר לעיסוק הפוליטי באי-שוויון, בכוח, בהדרה ובכפיפות.

    במאמר זה אני טוען כי אנתרופולוגים אינם מתארים עולמות אחרים, ובוודאי אינם מפרשים אותם על מנת לתת להם משמעות. נהפוך הוא: אנתרופולוגים מייצרים עולמות קונספטואליים בעצם האידיוגרפיה של המפגש האתנוגרפי. חשיבותו של הייצוג איננה טמונה לפיכך ביומרה להעניק לגיטימציה מוסרית לאופני חיים "אחרים"; אדרבה, הייצוג הוא משמעותי רק אם הוא מייצר עולם תוכן אינטלקטואלי ורגשי חדש בעבור מי שצורך את הידע הזה. אני מפתח טענה זו באמצעות סקירה מעמיקה של "היליד היחסי" לוויוויירוס דה קסטרו. בחלק השני של המאמר אני שוזר עקרונות מתודולוגיים אלו באוטוביוגרפיה האינטלקטואלית שלי על מנת לבקר את הדומיננטיות של הדקונסטרוקציה הפוסטקולוניאלית באקדמיה הישראלית בת זמננו. אני קורא לייצורה של אנתרופולוגיה מקומית פרספקטיביסטית, אשר חורגת, מבחינה אנליטית, מעבר לעיסוק הפוליטי באי-שוויון, בכוח, בהדרה ובכפיפות.


  • אוכל, קדימה אוכל

    אוכל הוא אובייקט רב-ממדים. יש לו ממד תזונתי, החיוני להישרדותנו כאורגניזם ביולוגי; יש לו ממד חברתי – תחום האוכל בכללותו מעוצב על ידי מבנים ויחסים חברתיים ומעצב אותם; יש לו ממד כלכלי; ויש לו ממד תרבותי – התנהגות האוכל האנושית מאורגנת על ידי התרבות ויש לה תפקיד חשוב בייצוג ובהסמלה של זהויות קיבוציות. האוכל מגלם שלל זיקות: בין טבע לחברה ולתרבות; בין עולם החומר לעולם הרוח; בין תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים רחבים ובין הגוף היחיד; בין קבוצות אנושיות ומרחבים חברתיים. כל אלה עושים את האוכל למושא מחקר מרתק, אך גם מורכב למדי.

    המאמר בוחן את תחום מחקר האוכל בישראל. הוא מצביע על הסוגיות המרכזיות ומציע כיוונים למחקרים עתידיים. בתוך כך הוא מתאר כמה גישות תיאורטיות מרכזיות בתחום המחקר החברתי-תרבותי של האוכל ומצביע על החשיבות של גישה מחקרית המשלבת דיון בגורמים תרבותיים לצד גורמים כלכליים, פוליטיים ואקולוגיים.

    אוכל הוא אובייקט רב-ממדים. יש לו ממד תזונתי, החיוני להישרדותנו כאורגניזם ביולוגי; יש לו ממד חברתי – תחום האוכל בכללותו מעוצב על ידי מבנים ויחסים חברתיים ומעצב אותם; יש לו ממד כלכלי; ויש לו ממד תרבותי – התנהגות האוכל האנושית מאורגנת על ידי התרבות ויש לה תפקיד חשוב בייצוג ובהסמלה של זהויות קיבוציות. האוכל מגלם שלל זיקות: בין טבע לחברה ולתרבות; בין עולם החומר לעולם הרוח; בין תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים רחבים ובין הגוף היחיד; בין קבוצות אנושיות ומרחבים חברתיים. כל אלה עושים את האוכל למושא מחקר מרתק, אך גם מורכב למדי.

    המאמר בוחן את תחום מחקר האוכל בישראל. הוא מצביע על הסוגיות המרכזיות ומציע כיוונים למחקרים עתידיים. בתוך כך הוא מתאר כמה גישות תיאורטיות מרכזיות בתחום המחקר החברתי-תרבותי של האוכל ומצביע על החשיבות של גישה מחקרית המשלבת דיון בגורמים תרבותיים לצד גורמים כלכליים, פוליטיים ואקולוגיים.


  • הכול פרפורמנס.

    לימודי פרפורמנס הם שדה של ידע ומחקר שהחל להתפתח במחלקות לתיאטרון ולדרמה בארצות הברית בשנות השבעים של המאה העשרים, מתוך הבנה שפרפורמנס הוא לא רק שיטת הפעולה המיוחדת לאמנויות הבמה המתממשות כמופע (show) – ומה שמבדיל אותן משאר האמנויות שמייצרות אובייקטים – כי אם המנגנון המחולל של כלל ההתנהגויות ויחסי הגומלין האנושיים. לימודי פרפורמנס חוקרים את הצורות המגוונות שבהן פרפורמנס מייצר משמעות ומעצב את חיי היום-יום שלנו ועל כן הם בין-תחומיים מטבעם ומגשרים בין כמה דיסציפלינות: לימודי תיאטרון, לימודי תרבות, מדעי החברה, לימודי מגדר, פילוסופיה ועוד. המאמר סוקר את צמיחת לימודי הפרפורמנס כשדה של ידע ומחקר בזיקה למפנה הפרפורמטיבי במדעי החברה ובפילוסופיה של השפה, מציג כמה מטענותיו המרכזיות של שדה זה המשקפות תובנה חדשה, פרפורמטיבית, ביחס למציאות ולגילוייה, ועומד על נוכחותו, המוגבלת והלא מספקת עדיין, באקדמיה הישראלית כמתודולוגיה של מחקר איכותני וכפרקסיס ביקורתי.

    לימודי פרפורמנס הם שדה של ידע ומחקר שהחל להתפתח במחלקות לתיאטרון ולדרמה בארצות הברית בשנות השבעים של המאה העשרים, מתוך הבנה שפרפורמנס הוא לא רק שיטת הפעולה המיוחדת לאמנויות הבמה המתממשות כמופע (show) – ומה שמבדיל אותן משאר האמנויות שמייצרות אובייקטים – כי אם המנגנון המחולל של כלל ההתנהגויות ויחסי הגומלין האנושיים. לימודי פרפורמנס חוקרים את הצורות המגוונות שבהן פרפורמנס מייצר משמעות ומעצב את חיי היום-יום שלנו ועל כן הם בין-תחומיים מטבעם ומגשרים בין כמה דיסציפלינות: לימודי תיאטרון, לימודי תרבות, מדעי החברה, לימודי מגדר, פילוסופיה ועוד. המאמר סוקר את צמיחת לימודי הפרפורמנס כשדה של ידע ומחקר בזיקה למפנה הפרפורמטיבי במדעי החברה ובפילוסופיה של השפה, מציג כמה מטענותיו המרכזיות של שדה זה המשקפות תובנה חדשה, פרפורמטיבית, ביחס למציאות ולגילוייה, ועומד על נוכחותו, המוגבלת והלא מספקת עדיין, באקדמיה הישראלית כמתודולוגיה של מחקר איכותני וכפרקסיס ביקורתי.