מאמר זה יוצא מתוך הנחה שהאשפה היא חומר חשוב להבנת העידן שאנו חיים בו, ושהמחשבה עליה חשובה דווקא מתוך פרספקטיבה אסתטית. בעידן זה, המייצר זבל כה רב עד שאי־אפשר עוד לדחוק ולהדחיק אותו, האשפה פולשת גם אל הספרות והאמנות. טענתי היא כי בעידן האשפה, בעידן של יצרנות שאינה פוסקת, הולך ונפרם אותו טעם אסתטי שנראה לנו עד לא מכבר מובן מאליו ונטול מקור. ומתוך הפרימה הזאת עולות שאלות: מה יפה? מה הרוס? מה מלוכלך ודוחה? מהו, בעצם, זבל?

נקודת המוצא של המאמר היא כי הפּנִייה אל האשפה מאפשרת היחלצות כפולה – משיח הניקיון והאסתטיקה המודרנית, אך גם משיח סביבתי פנטסטי על טבע ירוק ובתולי. "היהודי המלוכלך" מתואר כמי שעומד בניגוד לתפיסות אסתטיות וכמי שמנוכר לטבע ולחיים, ולכן הדימוי הספרותי של היהודי מאפשר לבחון את המפגש בין שיח הניקיון ובין הטבע. במאמר אני בוחנת טקסטים מתקופות שונות בספרות העברית שהעמידו במרכזם את האשפה – סיפור מן החיבור הימי־ביניימי בן המלך והנזיר, ולצידו טקסטים מן הספרות הישראלית העכשווית: שני סיפורים של רחל חלפי והספר בעין החתול של חביבה פדיה. המבט הרחב על מקומה של האשפה בספרות העברית מאפשר להציע תיאוריה של כתיבת אשפה ולעמוד על התגברות העיסוק באשפה בספרות העברית מאז שנות השמונים.

סיפור מערכת היחסים ההיסטורית שלנו עם בית גידולנו הטבעי, על מגוון ישויותיו, חושף את שורשינו האקולוגיים והתרבותיים ומכוון אותנו לתור אחר איזון מחודש. האדם מנהל מערכות יחסים עם עצים רבים, ואחד החשובים שבהם הוא עץ האלון. האלון נושא סוכנות יוצאת דופן בהיותו ציר תמיכה במערכות אקולוגיות, אחד ממקורות חומרי הגלם החשובים ביותר שעליהם התבססו ציוויליזציות, ובעל חשיבות עליונה במסורות המיסטיות שהתפתחו באזורי תפוצתו. דומיננטיות האלון במרחב ניכרת גם בארצנו. בטבע המשגשג בפינות הפרא של חורש ים־תיכוני שוכנות ישויות רבות עוצמה ששורשיהן בקרקע המקומית תמכו בתרבויות הרבות שהתפתחו כאן. שיבתו של המרכזי שבהן, האלון, אל הנוף הארצישראלי מציעה מבט אופטימי על החורש ועל פניו לעתיד.

באמצעות חוויה אישית ודיון אקדמי אני מציג את ייחודם של האלונים במערכות האינטראקציה שלנו עם המרחב ומציע נקודת מבט הוליסטית על יחסינו עם הטבע, שהיחסים בו שוזרים לרשת אחת את כל החי לרבות האדם, מורשתו ותרבותו.

הפרק הראשון מספרה של האנתרופולוגית משנת 2016, Geontologies. בספרה מציעה פובינלי שיש להבין את משטר הכוח הפוליטי של ימינו לא מתוך הפרדיגמה הפוקויאנית של הביו־כוח – ניהול אוכלוסייה, פעולה על גופים, ארגון החיים החברתיים – כי אם מתוך מה שהיא מכנה כוח גיאונטולוגי. הכוח הגיאונטולוגי הוא הכוח הפועל לעיצובם של היחסים בין החיים ללא־חיים דרך ייסוד ההבחנה בין החי לדומם, תִקנוּנה ופיקוח עליה, אבל גם דרך פרימתה וזליגה בין החי לדומם. לפיכך, תחום החלוּת של הכוח הגיאונטולוגי איננו רק החיים החברתיים או הכניסה אליהם והיציאה מהם, אלא המעבר אל החיים ומהם – מעבר שאיננו ביולוגי גרידא, טוענת פובינלי, אלא נטוע במשטרים פוליטיים וכלכליים המסדירים את הדומם והאינרטי לא פחות מאשר הם מסדירים את החיוני והרוחש. פובינלי עוקבת בספרה אחר תצורותיו של כוח זה, על מערכיו, מנגנוניו, אופני פעולתו והדמויות הפרדיגמטיות שלו. בפרק שתורגם היא מתארת שלוש דמויות כאלה, מול ארבע הדמויות של הביו־כוח במשטר המיניות המודרני שתיאר פוקו: המדבר, האנימיסט והווירוס. המדבר הוא האזור שנתפס כנעדר חיים מטבעו, ולכן כאתר לפעולתן של טכנולוגיות מקיימות חיים ומפריחות שממה. האנימיסט הוא מי שמצליח לראות חיים במקום שבו אחרים רואים דברים דוממים או נעדרי חיים, כלומר מי שיוצר רצף אינסופי של חיים. הווירוס הוא הדמות המטשטשת את ההבחנה בין החיים ללא־חיים, אך לא דרך רצף אלא דרך שעתוק, המתנה רדומה ושרשרת של הבדלים זעירים. באמצעות שלוש הדמויות הללו מציעה פובינלי לנתח את הקפיטליזם העכשווי ואיתו את התביעה לזרימה רציפה של הון, חיוני ואינרטי גם יחד, ואת הליברליזם המאוחר ההתיישבותי, הבעלות על המשאבים החומריים ואופני ההמשגה השונים של הטבע.