• פוריה גל גץ, 2011. הדתל"שים: מסע אל עולמם של דתיים לשעבר, תל אביב: עם עובד.
• יעקב ידגר, 2010. המסורתים בישראל: מודרניות ללא חילון, ירושלים ורמת גן: מכון שלום הרטמן, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וכתר.
• נסים ליאון, 2010. חרדיות רכה: התחדשות דתית ביהדות המזרחית, ירושלים: יד יצחק בן-צבי.
• יאיר שלג, 2010. מעברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

דת וזהות דתית הן מתחומי העניין שנדמה שלעולם אינם נדחקים לשולי סדר היום הציבורי. לכן, לא מפתיע שזרם ההוצאה לאור של ספרים העוסקים בזהויות דתיות/חילוניות לא פעם מתגבר. ללא פרספקטיבה היסטורית קיים קושי ללמוד את תזמונם וסמיכותם של ספרים כדוגמת אלה הנסקרים כאן, אשר עוסקים כולם בזהויות דתיות יהודיות. בכל זאת, ארבעת הספרים מצליחים למלא חסר במחקר ובשיח על אודות דתיות/חילוניות בישראל על ידי עיסוק חדש בזהויות ישנות…

כמה חודשים לפני השחרור שלי מהצבא, קיבל הגדוד שלי הוראה להתכונן ל"ביקורת חיצונית"
(אותו אירוע מדכא שבו מגיע תת–אלוף כלשהו אל המחנה, ואליו מתלווים, בדחילו ורחימו,
מפקד הבסיס, סגנו וחוליית שלישים, ובידיהם קלסרים עם חוצצים ושמרדפים, ומדי פעם מונה
התת–אלוף יתדות אוהל כדי להדגים דקדקנות, ואז מעיר לשליש בנימה ניצחונית "תרשום
תרשום", וזאת למגינת לבם של החיילים, שיכולים לשאת הכול — משפט תשלום, נזיפה —
ובלבד שלא יאמרו להם את השם הנורא — "הלמניה" (מוט לתקיעת בזנטים שמרעיד את אמות
הספים של האיברים הפנימיים ורודף את ה"מהלמן" בחלומותיו עוד שנים לאחר מכן)).
בפלוגה שלי "נמצאו חוסרים" (ביטוי שמכיל בתוכו סתירה פנימית, שהרי אין האַין יכול
להימצא, ובכל זאת, חוסר נמצא גם נמצא, ובמהרה התברר שזהו חוסר שחורג מרמת האוגדה:
רימונים, לבני חבלה וטילי לאו (כך גילינו, אגב, שיש דרגות שונות של אַין: רמת הגדוד,
רמת האוגדה ורמה שלגביה פסק הדין ברור: עד שלא ממלאים את החסר, לא יוצאים הביתה). במשך יומיים הפכנו את הבסיס, ובעיקר את מאהל התחמושת המכונה "בונקר", ושם, באחד
הארגזים שהיה אמור להכיל כדורי מא"ג, מצאתי שתי קופסאות ריקות מתחמושת אך מלאות
בגשם דאשתקד, או כך העדפתי לחשוב על פני האלטרנטיבה, ובתוך אחת מהן צף ספר קמוט.
בעזרת הקנה של הנשק הרמתי את הספר והצצתי בכריכה הכתומה…