-
גישה חופשיתהוסף לעגלת הקניותQuick view
מסה וביקורת – "אפס ביחסי אנוש"? על הקו המחבר בין M-16 לאקדח סיכות
הסרט אפס ביחסי אנוש (בימוי: טליה לביא, ישראל 2014) עוסק בפקידות במשרד שלישות בבסיס שריון דרומי ומאובק. הן מתוסכלות, תקועות בשגרת מלאכות רפטטיביות שאינן מצריכות מחשבה או כישורים ושאין בצדן סמכות, משמעות או יוקרה, והן סובלות, כשמו של הסרט באנגלית, מאפס מוטיבציה (Zero Motivation). אחד הקדימונים לסרט מציג אותו במילים המגלות כי אף שמדובר בסרט מצחיק לפרקים, אין זו רק קומדיה קיצית קלילה ולא מזיקה או סרט בנות ("chick flick"): "המטרה: לנצח במלחמה. האמצעים: תיוק, שליית מוקשים, הכנת קפה וגריסה". התשובה הבלתי צפויה הזו לשאלה מה יתרום לניצחון במלחמה היא אמירה שיש לה, מעבר לאפקט הקומי, גם רובד של סרקזם החושף את מיקומן של החיילות האלה בשולי השוליים של המשימה הביטחונית…
₪20.00חינם!הוסף לעגלת הקניותQuick view -
גישה חופשיתהוסף לעגלת הקניותQuick view
מסה וביקורת – דברים שלמדתי מרות
במהלך שיחה שנועדה לדון בהומופוביה בקרב סגל ההוראה והתלמידים בקולג' אמריקני, תהתה אחת הסטודנטיות אם פירוש המונח הומופוביה הוא הפחד ללכת הביתה. לימים אימצה גלוריה אנזלדואה — הוגה פמיניסטית, לסבית, צ'יקאנה ואחת הנוכחות בפגישה — את ההגדרה הזאת. היא הסבירה כי בשעה שהמונח הומופוביה מתייחס לרוב לעמדה חברתית כלפי קווירים, הפרשנות של אותה סטודנטית מרחיבה את המנעד של המונח ומכירה גם בתוצריה של עמדה זו, כלומר הפחד ללכת הביתה, החשש שכבר אין בית ללכת אליו, התהייה איך להגיע עדיו, הדאגה באשר למה שיתחולל כשניכנס בשעריו, הרצון לברוא לנו אחד, והשאלה כיצד הוא ייראה…
₪20.00חינם!הוסף לעגלת הקניותQuick view -
גישה חופשיתהוסף לעגלת הקניותQuick view
מסה וביקורת – ארכיטקטורה ואוטופיה בקיבוץ
♦ ברכה חיוטין ומיכאל חיוטין, 2010. אדריכלות החברה האוטופית: קיבוץ ומושב, ירושלים: מאגנס.
♦ כהנא פרדי, 2011. לא עיר לא כפר: האדריכלות של הקיבוץ 1910–1990, רמת אפעל: יד טבנקין.- הקיבוץ, הווי החיים הקיבוצי והאידיאולוגיה הקיבוצית הם מושא לדיון ער שמתנהל בשנים האחרונות וזוכה למגוון ביטויים בתרבות המקומית — בספרות, במחקר, בקולנוע ובאמנות. הדיון נע על הספקטרום שבין ביקורת קשה על ההוויה הקיבוצית וסלידה מגילויים שונים שלה לבין גלוריפיקציה, נוסטלגיה וגעגועים לאותן תופעות עצמן, לפעמים אף באותו טקסט או מוצר תרבות. לא פעם יוצרי הטקסטים הכתובים והחזותיים על הקיבוץ הם עצמם בני קיבוץ, והתייחסותם מבוססת על ניסיון אישי ועל חוויות ילדות. מעמדם ומקומם של היוצרים ושל משפחותיהם בחברה הקיבוצית קובעים אף הם את עמדתו של הטקסט. הסנטימנט כלפי הקיבוץ משתרע בין אכזבה וצער על תופעה שצמחה בראשיתה מסוציאליזם הומניסטי ותמים והפכה באחריתה לסוג של דוקטרינה אגליטרית מכנית ודכאנית, לבין התרפקות על ערכיו של הקיבוץ ה"קלאסי", כגון שורשיות, חריצות וצניעות. כך או כך, המכנה המשותף לכל העוסקים בקיבוץ הוא היחס אליו, בצער או בשמחה לאיד, כאל תופעה היסטורית המצויה זה מכבר בעבר בתודעה הפרטית והקולקטיבית…
₪20.00חינם!הוסף לעגלת הקניותQuick view -
גישה חופשיתהוסף לעגלת הקניותQuick view
נקודות יציאה: ציר הזמן הלאומי והגירה קווירית מישראל
מאמר זה בוחן את האופי הטמפורלי של הקיום במדינת ישראל. המחברת עוקבת אחר ציר הזמן הציוני באמצעות התיאוריה הקווירית, ומציעה לקרוא את הקולקטיב הישראלי כמסמל ציר זמן לאומי הטרונורמטיבי. ההגירה מישראל עומדת במרכז המאמר, המבוסס על שנתיים של מחקר איכותני בקרב 42 מהגרים קווירים ישראלים בניו-יורק, בלונדון ובברלין. המאמר מציע לבחון את ההגירה מישראל במשמעויותיה האידיאולוגיות, כלומר, בהיותה פרקטיקה של שבר וניכור מהאידיאולוגיה הציונית ומהפרפורמנס הלאומי והמגדרי המתחייב מהחיים בישראל. מושג הטמפורליות בתיאוריה הקווירית מאפשר לראות באופן דומה נושאים אחרים מלבד הגירה – כמו היחס לשירות הצבאי, למערכות יחסים ונישואים, להקמת בית ומשפחה ועוד – ולהבינם כאקטים אשר מערערים את ציר הזמן ההטרונורמטיבי הישראלי. המאמר בוחן בהרחבה את מושג העתיד באידיאולוגיה הציונית, ואת הבנייתו ושימורו על ידי הקולקטיב הישראלי ובעבורו. כמו כן, המאמר עוסק בהרחבה בנושא ההורות והרבייה במדינת ישראל כסממנים של המשכיות ועתידיות. לאור האידיאולוגיה הציונית, המחברת בוחנת כיצד ההגירה מאפשרת את פירוק הקשר הישיר בין האזרחים לעתידה של המולדת ומתוך כך מאפשרת גם ערעור של העתיד הלאומי והקולקטיביות הישראלית.
₪20.00חינם!הוסף לעגלת הקניותQuick view -
גישה חופשיתהוסף לעגלת הקניותQuick view
עיון ביקורתי בפרויקט הביומטריה הישראלי
מאמר זה מציג את הפוטנציאל התיאורטי והמחקרי הטמון בלימודי מעקב ופיקוח (surveillance studies) בהקשר המקומי על ידי התמקדות באחת ההתפתחויות המשמעותיות ביותר בישראל בשנים האחרונות: קידומו של פרויקט הביומטריה הישראלי. במסגרת פרויקט זה מונפקים מסמכי זיהוי ונסיעה ביומטריים לכלל אזרחי המדינה ומוקם מאגר ביומטרי מנדטורי שכולל מידע גופני. המאמר מראה כיצד שלוש סוגיות תיאורטיות מרכזיות שנוסחו בדיסציפלינות שונות בנוגע למעקב ולפיקוח – השינוי במעמדו האונטולוגי של הגוף האנושי, תפקידן של טכנולוגיות מעקב כמנגנוני מיון והפליה, ופגיעה בזכויות לפרטיות ולהגנה על מידע – עשויות להתממש עם הקמת מאגר ביומטרי מנדטורי בישראל. הטענה המרכזית מבוססת על ניתוח מצב החירום שמוכרז בישראל מאז הקמתה, ולפיה יש לראות בתוכנית להקמת מאגר ביומטרי המשך ישיר של החוקים האנטי-דמוקרטיים שנחקקו מתוקף מצב החירום. שני אלה מובילים להתגבשותה של חברת מעקב המאופיינת בהצרה של רעיון האזרחות הליברלי.
₪20.00חינם!הוסף לעגלת הקניותQuick view -
גישה חופשיתהוסף לעגלת הקניותQuick view
אז מה כבר קרה? אוטואתנוגרפיה של מיקרו–אגרסיות על רקע אתני
אחת הבעיות המרכזיות בחקר תופעות של דיכוי היא הצורך להתמודד עם ה"בלתי נראוּת" שלהן. במציאות רטורית של מחויבות למגוון, לשוויון ולזכויות הפרט, פועלים מנגנוני הכחשה והשתקה של טענות בדבר הפליה, קיפוח וגזענות. במאמר זה המחברת מבקשת להתחקות על כמה רגעים יומיומיים שבהם מזרחיות מצטלבת עם אקדמיות, במטרה לבחון את הגבולות הסימבוליים המסומנים, ואת חווית האחרוּת המובנית למולם ובמסגרתם. רגעי האחרות המתוארים נוגעים בסוגיות של שתיקה ודיבור, בגבולות של זהויות וחצייתם, אך בעיקר מדגימים פעולה של מיקרו-אגרסיות על רקע של גזע ואתניות: אלה הם חילופי דברים מרומזים, לעתים קרובות אוטומטיים ובלתי מודעים, מעין מנגנונים פוגעניים בלתי פוסקים המופעלים על בסיס יומיומי כלפי אנשים לא-לבנים. נדבך מרכזי בכתיבה של מיעוטים על חוויות של אחרוּת הוא הקול האישי. שילוב הנרטיב האישי בשיח מאפשר השמעת קול וכתיבה תיאורטית אשר מעוגנות בחוויות של כאב והתמודדות עם השתקה. בהמשך לכך, ובהתבסס על אפיסטמולוגיה ביקורתית המניחה שאי-אפשר להפריד בין היודעת לבין מושא הידיעה שלה, המתודולוגיה שנבחרה למחקר המוצג במאמר זה היא אוטואתנוגרפיה: סוגה של כתיבה ומחקר אינטרדיסציפלינרי אשר ממקמת את העצמי בהקשר חברתי, ומציעה דרך לתת קול לחוויה אישית כדי לקדם הבנה חברתית. מיקרו-אגרסיות לכאורה אינן מזיקות מאוד, אולם משקלן המצטבר והנטל הכרוך בהן הם מרכיבים עיקריים באינטראקציות של מי שחווה אותן. הן מרכיב שכיח בחיים של סטודנטים ואנשי סגל לא-לבנים, ויש להן השפעה על נתיבי הקריירה האקדמית שלהם. אחד הדפוסים המרכזיים הקשורים במיקרו-אגרסיות הוא הרגשה של אי-שייכות למרחב האקדמי ותחושה שנוכחות אותם סובייקטים מפרה את המצב ה"טבעי" של הקמפוס.
₪20.00חינם!הוסף לעגלת הקניותQuick view -
גישה חופשיתהוסף לעגלת הקניותQuick view
"אין מקום לפוליטיקה בשכונה": אמנות ציבורית בשכונת קו תפר בירושלים — בין הפוליטי לחברתי
מאמר זה מתעד ומנתח את המפגש בין חברי המינהל הקהילתי בשכונת מוסררה בירושלים לבין חברי "מוסללה", קבוצת אמנים שפעלה במרחב הציבורי של השכונה בשנים 2009–2015. תחילתו של המפגש בין שתי קבוצות אלו בשיתוף פעולה ואחריתו במאבק שהסתיים בסילוק קבוצת האמנים מן השכונה. בניגוד לידע שנצבר בתחום לימודי הערים, שלפיו קבוצות אמנים הפועלים במרחב הציבורי הם סוכני שינוי המכונה "התחדשות עירונית", מחברת מאמר זה נדרשת לבאר פעולה שכשלה. שני מושגים מעבודתה של חנה ארנדט סייעו בידיה לנתח כישלון זה: הפוליטי/חברתי, והפעולה בתחום הציבורי. הפעולה הפוליטית בין רבים עניינה התערבות בריבוי החברתי. השלכות הפעולה הפוליטית נתונות לפרשנות ציבורית ולכן הן עלולות להפר את הסדר החברתי הקיים. הפעולה החברתית, לעומת זאת, עניינה הסדרה: היא פועלת בתוך שפה חברתית נתונה ומטרתה לנרמל ולהבטיח את המצב החברתי הקיים. אחת הטענות המרכזיות במאמר היא שהאמנים ביקשו להיות בו בזמן "חברתיים" ו"פוליטיים", אך התעלמו מן האיום החברתי הנובע מתוך הפעולה הפוליטית. באמצעות פעולה פוליטית הם ביקשו לייצר "דיאלוג" ו"נקודות מפגש" (בלשונם) עם הפלסטיני המתגורר מעבר לקו התפר, במוסררה המזרחית, ולפתוח את הריבוי המרחבי לכדי פעולה. ואולם בה בעת הם ביקשו לפעול פעולה זו כפעולה "חברתית" ו"קהילתית", המבוססת על קואליציה עם תושביה היהודים הוותיקים של השכונה. אנשי המינהל הקהילתי בשכונה התנגדו נחרצות לערעור הסדר הקיים ולעיסוק בשאלת הריבוי בהקשר הפלסטיני-מקומי. "חשבנו שיעשו אמנות, לא פוליטיקה", טענו אנשי המינהל ובכך ביטאו את הדיאלקטיקה בין החברתי לפוליטי, שארנדט מצביעה עליה, ואת תחושת הרמייה והאיום שיצרה דיאלקטיקה זו בקרב נציגי התושבים הוותיקים. מרגע שנסדק האמון ולא נותר עוד מקום לא לסליחה ולא להבטחה – הומר כוחה של הפעולה באלימות.
₪20.00חינם!הוסף לעגלת הקניותQuick view -
הוסף לעגלת הקניותQuick view
פתח דבר
הוסף לעגלת הקניותQuick view -
הוסף לעגלת הקניותQuick view
פתח דבר 50
"תיאוריה וביקורת הוא כתב-עת לעיון ביקורתי בחברה ובתרבות בישראל" – כך נפתחה הצהרת הכוונות שפורסמה בפתח הגיליון הראשון שראה אור בקיץ 1991; הטקסט, שאורכו עמוד אחד, לא היה חתום, והמילים "דברי פתיחה" הופיעו בצד, במאונך. רק בגיליון השני, שראה אור שנה אחר כך, בקיץ 1992, הופיע "פתח דבר" בחתימתו של עדי אופיר, העורך המייסד של כתב העת. בשנים שחלפו מאז הפך פתח הדבר לאחד מסימני ההיכר המובהקים של תיאוריה וביקורת (בעיקר לאור העובדה שרבים מכתבי העת המקבילים בעולם, כמו Critical Inquiry למשל, אינם נוהגים לפתוח כל גיליון בהקדמה פרי עטו של העורך). כשהם נקראים ברצף, 46 פתחי הדבר שפורסמו לאורך השנים מספרים סיפור מורכב להפליא: זהו סיפורו של תיאוריה וביקורת ובה בעת גם סיפורו של המקום הפוליטי, ההיסטורי, החברתי, המקצועי והנפשי שבו אנו פועלים, אותו "מקום" שמערכת כתב העת ביקשה ועודנה מבקשת להגדיר "באופן רחב ופתוח" ככל האפשר (כפי שמצהיר הטקסט הקצר שהחל להתנוסס על הכריכה האחורית של כתב העת מגיליון 16, הראשון בעריכתו של יהודה שנהב).
הוסף לעגלת הקניותQuick view -
הוסף לעגלת הקניותQuick view
בין זיכרון להבנה מאוחרת: פרגמנטים
אוסף לא אמין של זיכרונות מהשנתיים הראשונות לפעולת "קבוצת הקריאה" שמתוכה צמח כתב העת תיאוריה וביקורת משמש בסיס לכמה הרהורים על מה שהיה מקרי ומה שהיה מבני בהליך הייסוד של כתב העת, מה ראינו ומה לא השכלנו לראות. הרהורים אלה הם רקע לניסיון לבאר מהו המרכיב הביקורתי של מחשבה (ועל כן גם תיאוריה) ביקורתית. המחשבה בתנועתה מוצגת כהיבט מהותי של הביקורת ואחד מתנאי אפשרותה. הגבלת התנועה הזאת מתפרשת כאקט של קידוש – תיחום האתר שאותו אסור לבקר. האיסור הזה אינו פסול בהכרח – יש תנאים שבהם אפשר להצדיקו – אבל כשהם אינם מתקיימים, ההתנגשות בין מחשבה ביקורתית לכוחות המקדשים חיונית ובסופו של דבר בלתי נמנעת. ומהי תיאוריה? ארגז כלים זמני שמשמש את המחשבה בתנועתה ושאותו אסור לקדש.
הוסף לעגלת הקניותQuick view -
הוסף לעגלת הקניותQuick view
ערמה וגבבה: אספנות, אגרנות והמטריאליזמים החדשים
משבר האנתרופוקן כרוך לבלי התר בתרבות הצריכה של הקפיטליזם המאוחר, המבכרת צריכת יתר של סחורות חדשות ודוחקת אל השוליים חפצים מתיישנים שנושלו מהילתם בכלכלת הסימנים. המאמר בוחן את הציר שבין אספנות לאגרנות – פרקטיקות יומיומיות שמוצאות באובייקט ערך שחותר תחת מקומו השגור בתרבות הצריכה. הדיון במטריאליזמים החדשים, שדה ידע המבקש להגדיר מחדש את היחס בין אדם לחומר, משרטט את האספנות – וביתר שאת את האגרנות – כמרחב שבו ההבחנה בין האנושי ללא־אנושי מושהית, מתערערת ולעיתים גם קורסת. מעבר לעיסוק בפסיכולוגיה של האגרנות, תופעה שנדונה בעבר אצל הוגות מן המטריאליזמים החדשים, המאמר מתמקד דווקא באובייקט של האגרנות: הגבבה. הגבבה כופה עלינו תפיסה שאינה מתעקשת על אובייקט מוגדר ומבודד שנושא זהות אוטונומית, אלא מציעה מבט מערכתי על קשרים אנושיים ולא־אנושיים הפועלים זה עם זה בלי שנוכל להפריד ביניהם. כך הגבבה, חומריות שאינה מופיעה עוד בכניעותה ההיררכית לסדר ולהיגיון אנושי, טומנת בחובה פוטנציאל למבט שאינו אנתרופוצנטרי על חומר.
הוסף לעגלת הקניותQuick view -
הוסף לעגלת הקניותQuick view
"עלי לנבור בו, לנבור בו": אנתרופוקן, ספרות ואסתטיקה של אשפה
מאמר זה יוצא מתוך הנחה שהאשפה היא חומר חשוב להבנת העידן שאנו חיים בו, ושהמחשבה עליה חשובה דווקא מתוך פרספקטיבה אסתטית. בעידן זה, המייצר זבל כה רב עד שאי־אפשר עוד לדחוק ולהדחיק אותו, האשפה פולשת גם אל הספרות והאמנות. טענתי היא כי בעידן האשפה, בעידן של יצרנות שאינה פוסקת, הולך ונפרם אותו טעם אסתטי שנראה לנו עד לא מכבר מובן מאליו ונטול מקור. ומתוך הפרימה הזאת עולות שאלות: מה יפה? מה הרוס? מה מלוכלך ודוחה? מהו, בעצם, זבל?
נקודת המוצא של המאמר היא כי הפּנִייה אל האשפה מאפשרת היחלצות כפולה – משיח הניקיון והאסתטיקה המודרנית, אך גם משיח סביבתי פנטסטי על טבע ירוק ובתולי. "היהודי המלוכלך" מתואר כמי שעומד בניגוד לתפיסות אסתטיות וכמי שמנוכר לטבע ולחיים, ולכן הדימוי הספרותי של היהודי מאפשר לבחון את המפגש בין שיח הניקיון ובין הטבע. במאמר אני בוחנת טקסטים מתקופות שונות בספרות העברית שהעמידו במרכזם את האשפה – סיפור מן החיבור הימי־ביניימי בן המלך והנזיר, ולצידו טקסטים מן הספרות הישראלית העכשווית: שני סיפורים של רחל חלפי והספר בעין החתול של חביבה פדיה. המבט הרחב על מקומה של האשפה בספרות העברית מאפשר להציע תיאוריה של כתיבת אשפה ולעמוד על התגברות העיסוק באשפה בספרות העברית מאז שנות השמונים.
הוסף לעגלת הקניותQuick view
- ראשי
- על אודות
- גיליונות קודמים
- גיליון 57 | חורף 2023
- גיליון 56 | קיץ 2022
- גיליון 55 | חורף 2021
- גיליון 54 | קיץ 2021 | דרום
- גיליון 53 | חורף 2020
- גיליון 52 | הימין החדש
- גיליון 51 – בעלי חיים
- גיליון 50 | חורף 2018
- גיליון 49 | חורף 2017
- גיליון 48 | קיץ 2017
- גיליון 47 | חורף 2016 – ההתנחלויות: פרספקטיבות חדשות
- גיליון 46 | קיץ 2016
- גיליון 45 | חורף 2015
- גיליון 44 | קיץ 2015 – הודו / ישראל
- גיליון 43 | סתיו 2014
- גיליון 42 | אביב 2014
- גיליון 41 | קיץ 2013
- גיליון 40 | קיץ 2012 – השואה והדיסציפלינות
- גיליון 39-38 | חורף 2011
- גיליון 54 | קיץ 2021 | דרום
- גיליון 55 | חורף 2021
- גיליון 56 | קיץ 2022
- גיליון 37 | סתיו 2010
- גיליון 25 | סתיו 2004 – ארוטיקה ופריון
- גיליון 11 | חורף 1997
- גיליון 57 | חורף 2023
- הנחיות להגשת כתבי יד
- רכישת מינוי
- חיפוש מתקדם
- צרו קשר