בשנים האחרונות הפכה סינגפור למעין שם נרדף לאוטרקיה לאומית. פוליטיקאים במדינות רבות ראו בה מדינה שמתחרה בהצלחה על מקומה במרומי השוק הבינלאומי, בלי לוותר על עצמאותה ובלי לסטות מהדוֹגמות המקובלות של מסחר חופשי. סינגפור לכאורה מציגה פתרון אפשרי לסתירה שבין עליונות הריבונות הלאומית ובין עליונות השוק הגלובלי. הפנייה אליה בשיח הפוליטי העכשווי חושפת ניגוד בלתי פתור בימין בין הנטייה להיכנע לנוסחאות ההצלחה ה"מדעיות" של הכלכלה הניאו-קלאסית ובין התבססות הפוליטיקה של "גדלות לאומית".

המאמר מנתח את התפקיד של סינגפור בשיח הפוליטי העכשווי ומתמקד בתוכנית סינגפור הישראלית של נפתלי בנט ובתוכנית הבריטית "סינגפור על התמזה". בחינה מדוקדקת מראה כי השיח העוסק בסינגפור אינו מקפיד על היגיון לוגי אלא משתמש בה כבמעין דימוי שאינו מציית לחוק האי-סתירה, כבתדמית רבת עוצמה שאמורה להעביר מסר בלי לשכנע ברמה העובדתית, כלומר – כמיתוס. ככל שמעמיקים במיתוס סינגפור, נראה שהצלחתה של סינגפור הריאלית רק מדגישה את הסתירה שבין פופוליזם לאומי בגרסתו הנוכחית ובין מדיניות של עליונות השוק, שעדיין משמשת בסיס למצעים הכלכליים של רוב התנועות השמרניות בעולם המפותח. המאמר מראה כיצד פוליטיקאים בימין שבים וחשים צורך לפנות אל המיתוס הזה, וסוקר השלכות אפשריות של הפרדוקסים הטמונים בו על המחשבה הפוליטית של חלקים שונים בספקטרום הפוליטי

לוס איריגארי – פילוסופית, פסיכואנליטיקאית ואחת ההוגות הבולטות של התיאוריה הפמיניסטית הצרפתית – פועלת, מלמדת וכותבת גם כיום, בשנות התשעים לחייה, ממקום מושבה בפריז. כתיבתה הענפה, המשתרעת על פני חמישה עשורים, היא פרויקט הגותי ביקורתי נוקב היוצא נגד מסורת המחשבה והתרבות המערבית. ועם זאת, הגותה איננה רק מהלך של שלילה: יש בה ניסיון נחוש לכונן מחשבה מחודשת על הסובייקט האנושי ועל יחסו לזולת ולעולם.

הקדמה זו מציעה לקוראות ולקוראים בעברית פתח להגות הפורה של לוס איריגארי בפיתוחיה האחרונים, לכבוד התרגום לעברית של המסה "והאחת אינה משה ללא האחרת". המסה, שפורסמה לראשונה בשנת 1978 ומהווה עד היום טקסט מכונן המתקיים באופן עצמאי בקורפוס הכתיבה האיריגאריאנית, היא טקסט פואטי המציע תיאור ארכיטיפי של האופן שבו מתקיים ומתאפשר הקשר בין אימהות לבנות במסגרת התרבות הפטריארכלית. ההקדמה מציבה את המסה של איריגארי בתוך ההקשר של הפרויקט ההגותי הרחב שלה, ומבארת בקווים כלליים את הביקורת התרבותית של איריגארי ואת האפיקים אל טרנספורמציה תרבותית כוללת באמצעות העיסוק במאפייניו הייחודיים של הקשר בין אם לבת.

מאמר זה קורא תיגר על הספקות הרווחים בשיח הפמיניסטי בנוגע לכוח ולאופק הפוליטיים של מחאת #MeToo, שלפיהם התקבלותם של סיפורי פגיעה מינית בנשים כטענות אמת היא תוצר של תנאי הזמן הנוכחי, המאופיין כעידן פוסט-אמת, שממילא שוחקים את מעמדה של האמת. כנגד עמדה ספקנית זו טוען המאמר כי בשעה שהיא מתחזקת את שיח הפוסט-אמת, שכינונו מותנה בהדרה מתמדת של דרכי תיאור המציאות של רבות, היא מחמיצה את המפנה הפרדיגמטי של ה"אישי הוא פוליטי" (הא"פ), כפרקסיס ותיאוריה פמיניסטית, שאותו מגלמת #MeToo. כדי לעמוד על האופן שבו התממשותו העכשווית של הא"פ מאפשרת את הפוליטיזציה של תיאור המציאות, מתחקה המאמר אחר תנאי האפשרות של הא"פ והתמורות שחלו בו מאז הופעתו בשנת 1969. מהלך זה משמש מצע לטענה המרכזית שלפיה נישוי האמת, כפרקטיקה פוליטית ואנליטית, הוא שהופך את #MeToo לנקודת מפנה המכוננת את הפוליטי כבלתי-אישי. הפוטנציאל הפוליטי של #MeToo טמון אפוא בקטיעת יחסי הכפיפות האפיסטמיים כמעשה פוליטי שמתבצע בפומבי ובהטרמת הניסיון הקולקטיבי של נשים לניסיונן האישי. אלה מומשגות ונדונות במאמר באמצעות המושג "הבלתי-אישי הוא פוליטי".